פיסול ready-made או "חפץ נמצא:" יצירת אמנות המורכבת מחפצים מוכנים מראש, יומיומיים, שאינם
נתפסים כחפצי אמנות. אלה משולבים ביצירה עם או בלי מגע נוסף של יד האמן, אך נותרים ניתנים לזיהוי.
דושאן לא עשה כלום עם החפצים. הוא בחר את הגלגל ואת השרפרף אבל לא שינה אותם בשום צורה. דושאן עסק פה באמנות קונספטואלית- רצה להציב סימן שאלה על תוקפה של האמנות. מה זו אמנות? מבחינתי אמנות זה מה שאני החלטתי שזו אמנות. הוא ממשיך בפירוש את האמנות של פיקאסו בשימוש של חפצים מהיום יום. החפצים
תמיד נשארים ניתנים לזיהוי. נוצר שילוב בין מה שאנו יודעים על החפץ המקורי לבין המשמעות שהאמן נותן להם.
דושאן מעלה את השאלה מה היא אמנות ומעביר את הדגש משאלה של אובייקט (מה זה)? אל הקונספט (עניין המושג-) להגיד דרך היצירה אמירה על האמנות. דושאן הסביר את הרדי מייד כהבט של אנטי אמנות- "הוא מבוסס
על אדישות חזותית והעדר טעם טוב או רע, זה למעשה הרדמה." זה לא אמנות שעוסקת בשאלת החיבור או הקניה.
זה גם ממכר לטענתו. הוא הגביל את מספר היצירות של הרדי מייד שעשה בזמנו כדי להגביל את ההתמכרות.
עוד דוגמא לרדי מייד טהור- מייבש הבקבוקים. גירסה ראשונה נעשתה ב.1114-
המזרקה- לא ממש מחדש משהו. זו הייתה יצירה שעוררה דברים שהם חלק מהיומיום ולא אוהב לחשוב עליהם ובטח לא לדבר עליהם. הנושא של לקחת משתנה הוא קריטי כי המרדנות דרך משתנה הוא משמעותי יותר משרפרף
וגלגל, כי לחלק מהצופים יכולה להיות תחושה לא נעימה או אפילו אירוטית.
דושאן, הזכוכית הגדולה -1113 השם המלא הוא דאדאיסטי באופיו כי הוא לא מתאר בצורה קונבנציונאלית את משמעות היצירה (מזכיר את גזירת המילים מעיתון שנותן משמעות אקראית.) יש דגש על חומרים חדשים. היצירה היא תמונה שנתונה בין 2 זכוכיות ולכן עשויה משני לוחות זכוכית שבתוכן יש שמן, לכה, נייר וחוטי עופרת ואפילו אבק. זה חשוב לאלמנט המקריות של אמני הדאדא. באיזה שהוא שלב הזכוכית העלתה אבק כשהזכוכית עוד הייתה פתוחה והוא עשה פיקסציה ללקה והכניס את זה כחלק מחומרי היצירה. הזכוכית גם נשברה ודושאן טען שהשבירה היא חלק מהמקריות. עצם הרעיון שהזכוכית היא המצע עליה הוא עובד ומניח את החומרים האחרים זה כבר מעשה חדש ולא בטכניקה מוכרת (בעיקר מוכרת בויזטראג.)' הדברים שהוא מדביק זה מתחום המלאכות והתעשייה ולא של ה"אמנות הגבוהה" ולא חומרים קונבנציונאליים שאיתם עובדים על זכוכית. לפני שנדבר על התוכן המורכב של היצירה נראה את המיקום שלה במוזיאון. אריקסון כתב על אמנות מודרנית- הוא מדבר על מה עובר בראשו של דושאן. ביצירה, הכלה מרחפת ממעלה. דושאן המשיל אותה לאלת אהבה. אריקסון אמר שהיא מרחפת מעל דמויות המורכבות מחלקים שנראים כצורות גיאומטריות. יש כאן מכונה. זה מעין קולבים שעליהם תלויים בגדים שהם למעשה הגברים שאליהם מוזרק זרע (האהבה) באופן תמידי מתוך מכונה שאמורה לטחון קפה. האהבה פה בלתי מושגת- הכלה דומה לצפלינג שמרחף באוויר והגברים לעולם לא ישיגו אותה. דושאן טוען שהחיזור הוא מלאכותי
21
והגברים הם כמו רובוטים. דושאן נתן את ההסבר ליצירתו על מנת ליצור מיסתורין, בגישה דאדאיסטית, כדי לשחק עם הצופים- כדי לסקרן וליצור מסתורין שאנו לא אמורים לגמרי להבין אותו. הגישה של הדאדא דוגלת נתינת נרטיב סמוי, שלא מוסבר עד הסוף. מבחינת הפן הביוגרפי, מבחינה מגדרית ברור מהיצירות של דושאן שנפשו הייתה מורכבת. הוא יצר סדרות צילומים שלמות שבהן הוא מציג עצמו כאישה. למרות שזו יכולה להיות קריאת תיגר על האמנות זוהי גם נקודה חשובה למחשבה של עניין הזהות המינית. הרכילות אומרת שהוא היה מאוהב באחותו. אם זה נכון הוא אכן חווה אהבה לא מושגת. מתוך היצירה וסיפור חייו- כל יחסו למיניות ואהבה הוא יחס
מאוד מורכב. זה נותן לנו נקודה שמשיקה לשאלות שהיצירה מעלה.
