מירו, צייר ספרדי ששיך לזרם הסוריאליסטי
מירו, קומפוזיציה -1137 עבודה רבה עם כתמי צבע. יש הרגשה של פרופיל עם תוספת על הראש. העבודה מאוד כתמית. משיכות המכחול בשחור מאוד ספונטניות. אם זה שניתן לזהות דמות פיגורטיבית היא מולבשת על עבודה
ששמה דגש על קו וכתם. ההדגשה על קו וצבע נובעת מקו מאוד חופשי וספונטני.
* לברטון, בתור הדמות הדומיננטית, היתה הרבה ביקורת על מסון אולי בגלל ההשפעה מפיקאסו- לא מספיק
מקורי.
מירו, ציור -1137 יצירה שנמצאת באוסף פרטי. אפשר לקבל פה את התחושה של קומפוזיציה חופשית וחוסר
תכנון של כתמים.
חשוב להדגיש שיש פרשנות ליצירות מהסוג של מירו- תגליות מקרוסקופיות- את הפנצילין גילו ב.32- אחד
הדברים שריתקו את החברה האינטלקטואלית זה עולם החיים שמתקיים ללא המודעות שלנו.
איב תנגי, ללא כותרת -1128הוא מכוון לתחושה של חיים תת ימיים, הצל נותן נופח ליצירה של יצורים שמרחפים מעל פני הקרקע. גם פה אנו מדברים על עולם ביולוגי. מצב אחד אנו אומרים שזהו סוריאליזם מופשט אך אנו
יכולים למצוא את המקור או את הקשר לעולם האמיתי (גם אם הוא אינו גלוי לעין.)
סוריאליזם פיגורטיבי
דאלי, שינה -1138 סלבדור דאלי, החל מ1121- הוא הדמות שמייצגת אולי יותר מכל את הציור הסוריאליסטי. אך הוא היה הדמות הכי שנויה במחלוקת של הציור הזה. בנושא תיאור החלומות- במניספט הסוריאליסטי השני ברטון מצטט את פרויד ומוסיף טענה על דאלי שלוקח את יצירותיו למקום אמיתי מידיי ולא דימיוני. הציור הוא כביכול מאוד ראליסטי מבחינת הביצוע. האמיתיות הזו הפריעה לרבים מהסוריאליסטים האחרים. היו הרבה אחרים שהושפעו ממנו. "שינה" היא הדימוי של דאלי לחלום. מה שמעניין ביצירות של דאלי- הרעיונות באים מהדמיון
שלו. הדמות הישנה מתנתקת מהגוף והופכת לנוזלית. הרעיון אצל דאלי היא ליצור תחושה של מסתורין.
דאלי, הצליבה -1111 מדגימה באופן מופלא את הייחוד של דאלי, כי אנו לא מכירים יצירה בזויתיות כזו. יש משהו
מסתורי ואניגמאטי ביצירה. מבחינת הייצוג הקלאסי הוא מסתמך על הדימוי האיטלקי ולא על הספרדי.
דאלי, הישארותו של הזיכרון -1131 מרחב מסתורי אך אמיתי, ריקני אך אנו יכולים לזהות בו פריטים מוכרים. דאלי משחק בתוך החלל הזה עם פריטים הקשורים למושג הזמן. הדמות הישנה מזכירה את "הדמות הישנה" ויש
חרקים שנמצאים על שעון- מומנטו מורי. הזמן מכלה את הכל.
רנה מגריט ואסכולת ניו יורק
דיברנו על ההיבטים המופשטים והפיגורטיביים. אנו ממשיכים עם רנה מגריט– צייר ומעצב בלגי. היצירה הזו נקראת "זמן משותק," .1131 מגריט עובד במובנים רבים כמו סלבדור דאלי- דברים מוחשיים ואמיתיים. אנו רואים רכבת שנראת אמיתית וחדר ואח שנראה אמיתי אך בצירוף נראה לא מקובל. ל"זמן המשותק" יש אח ועליו ראי והשעון המסמל את הזמן. הרכבת מוזרה במיקום הזה והאח אטום- הוא נועד להבערה של עצים אך פה הוא קישוט מאכותי בחדר. ברטון אמר ש"סו-ראליזם-" המשחק נטול התכלית של המחשבה. אנו רואים פה הסתמכות על דימיון חופשי ואנו לא יכולים להסביר את הסיטואציה עד הסוף. ענבל משארת כי השנה 1131 שבה מלחמת העולם השניה מתחילה כן אומרת הרבה על נושא היצירה שנקראת "זמן משותק." לדעתה מגריט מנסה לשדר שהמלחמה היא דבר מערער. האיום של הרייך ה3- היה עצום וברור. הפחד משתק את הזמן ואת אירופה הבטוחה שבה צייר. זה מתחבר לאח האטום שלא יכול לבעור ולראי לא משקף את החדר (או הפמוט השני.) דרך האמצעים
שהם כביכול פשוטים אנו מקבלים ממגריט את התחושה הסוריאליסטית- אנו לא נמצאים בזמן או במקום ספציפי.
"מראה בדויה," -1126 ציור שמגריט נתן לו קצת יותר פרשנויות. הנושא הוא העין הסוריאליסטית. אנו רואים את האנטומיה המדוייקת של שק הדמאות ומאיזור הרשתית נשקפים עננים. העין שמצד אחד מחפשת דרכים חדשות לראות את המציאות ומצד שני אנו רואים את ההשתקפות של מה שהעין רואה. יש מחשק בין להראות שהעין מסתכלת על המציאות אך גם לציין שהדברים שאנו רואים הם תלויי המחשבה שלנו- כאן נכנס הפן הפסיכולוגי: מה
שאנו רואים זה תלוי בפרשנות הפסיכולוגית שלנו, שיקוף של הנפש. לא רק תבנית של שיקוף מה שנמצא בחוץ. בהתמקדות בעין ובהתבוננות יש חידוש מרשים- יש משחק עם הבטים נטוראליסטים של תיאור, אך מצד שני היא פתוחה מידיי וחסרת ריסים, כדי להביא אותנו לאותו מקום שנמצא בין המציאות לדמיון. הקלואוז אפ של עין מופיע
בהרבה סרטים אוונגרדים.
אחת הכרזות שהושפעו מציורו של מגריט- קאסנדרה יצר כרזה למנוע של חברת המכוניות פורד. זה חשוב שציורו של מגריט מתכתב גם עם קולנוע וגם פירסום. הסוריאליסטים נתנו את הדחיפה הכי חשובה בצירופים לא
שיגרתיים בטכניקות הפירסום- קישור לא רגיל בין מוצר לצרכן.
מגריט היה גם מעצב ואחד העיצובים שהוא עשה על בסיס העין שלו היא סדרה של ליטוגרפיות שנקראת
"המשפחה הגדולה." פה לדוגמא רואים חיתוך של ציפור שמתעופפת מעל הים ודרכה אפשר לראות עננים מרחפים.
רמדיו וארו- ציירת מקסיקנית שהתחברה לסוראליסטים דרך נישואיה למשורר הסוראליסטי בנג'מין פיירה. ישנה
דוגמה לציוריה שמייצגים את הסוריאליזם הפיגורטיבי. זה לא עיסוק בדמיון שלה אלא הצגה של הפסיכואנליטיקה. על הדלת יש ראשי תיבות של הפסיכואנליטיקאים המוכרים. לפח היא זורקת את הפני אביה- כנראה לאחר שיצאה מטיפול בפסיכואנליטיקה היא נפטרת מהמקומות הכואבים שלה כילדה. הדיוקן לא נראה אמיתי. הענים רחבות ויש שכפול של פניה בתוך כפלי הבגד שלה. הסיטואציה שנוצרת היא מאוד דמיונית ווארו מקשרת את זה באופן ישיר
לזכרונותיה (אותם היא רוצה לשכוח) מאביה.
