.8 אגם הלשון
אגם שכיסה בעבר את בקעת הירדן והערבה ואשר היה האגם הקדום של ים המלח. האגם השתרע
מדרום הכנרת בצפון, ועד לאזור חצבה בדרום.אורכו היה כ230- ק"מ ורוחבו המרבי כ15- ק"מ. האגם קרוי בכינוי "לשון" על שם רובדי החוואר שהושקעו ב"לשון" ים המלח, המוגדרים כתצורה הגאולוגית – תצורת הלשון. בתחתיתו של מצוק ההעתקים במדבר יהודה, אפשר לראות את קווי החוף הקדומים של אגם הלשון. גובהה של ימת הלשון היה כ180- מטר תחת פני הים, גבוהה בכ230- מטר מגובהו של ים המלח כיום. ימת הלשון הייתה עשירה במלחים, גיר וגבס, ששקעו במהירות גבוהה לקרקעית האגם. בעבר הייתה תקופה בה באגם הלשון התחבר עד לכינרת אך עקב שינויי
אקלים האגם התכווץ עד אשר נשארו לנו ים המלח והכינרת כפי שאנו מכירים אותם כיום. כתוצאה מהשבר הסורי אפריקאי, אזור השבר תמיד יצר אגמים. לפני 60,000 שנה ועד 15,000 שנה
לפנה"ס היה אגם גדול מדר' הכנרת של היום ועד חצבה לערך שנקרא אגם הלשון .)Lisan( באתר אוהלו 2 בדר' הכנרת שמתוארך ללפני 19 אלף שנה נמצאו עדויות להתיישבות אדם צמוד לאגם וכך ניתן לדעת את פני גובה המים של האגם – כ200- מטר מעל לפני ים המלח כיום. האגם, מכיוון שהיה נמוך ומוקף בהרים סביבו, היה פחות מושפע מהאידוי האינטנסיבי בתק' הקרח. לכן התייבש רק
בתקופת יובש לפני כ-עשרת אלפים שנה ולא בתק' הקרח.
.9 הופעת הבארות במזרח התיכון הבאר הקדומה ביותר במזה"ת נמצאה בקפריסין באתר מילות'קיה .)Mylothkia( הבאר בעומק 7 מטרים נמצאה סתומה ובה גולגולות אדם, משערים כי לאחר שלא היה עוד צורך בשימוש תקין
בבאר תפקידה הוסב לצרכי פולחן. הבאר הקדומה בא"י נמצאת באתר עתלית ים. כיום נמצאת כ10- מ' מתחת לפני המים. היא מתוארכת לתקופה הניאוליתית קדם קרמית ג.' באתר נמצאו עוד בארות מתחילת התקופה הקרמית בעומק של 6 מטרים. האנשים שחפרו אותה הגיעו למי תהום או גובה פני הים כפי שהיה
אז. הבאר מדופנת. נמצאה באר מהתק' הקרמית גם באתר שער הגולן. ביריחו נמצאו בורות שכנראה שימשו לאגירת מים. הופעת הבארות מדגישה את המעבר להתיישבות קבע והתפתחות תרבותית ומחשבתית לצורת
החיים במקום אחד.
התרבות החריפאית
התרבות החריפאית היא תרבות ארכאולוגית פרהיסטורית של ציידים לקטים נוודים, שהתקיימה
באזור הר הנגב, הנגב המערבי וצפון סיני בסוף התקופה האפיפלאוליתית, בערך בשנים 12,800 – 11,700 לפני זמננו . התרבות הוגדרה לראשונה באתר הארכאולוגי אבו סאלם שבהר חריף, ומכאן
שמה. התרבות החריפאית מקבילה מבחינת זמנה ומאפייניה לשלב המאוחר של התרבות הנאטופית. היא נחשבת כהתאמה של ציידים-לקטים לתנאי המדבר של השלב המאוחר ביותר בתור
הפליסטוקן . התרבות החריפאית התגלתה והוגדרה בשנות ה70- של המאה ה20– בסקר ארכאולוגי שערך הארכאולוג אנטוני מרקס בהר הנגב. המאפיין הבולט של תרבות זאת הוא ראש חץ בצורת
מעוין הנקרא "חוד חריף," המהווה שיכלול בעיצוב ראש החץ, יחסית למיקרוליתים הנאטופיים.
.11
3
אתרי התרבות החריפאית, מממוקמים בהר חריף ובסביבתו, וגם באזור חולות שונרא בנגב המערבי,
באזור מכתש רמון ובג'בל מע'רה בצפון סיני . האתרים הגדולים ביותר נמצאים בהר חריף: אבו סאלם ורמת חריף. באתרים אלה השתמרו שרידי מבנים חפורים-למחצה באדמה במתאר מעוגל או סגלגל, מכתשים, שרידי מדורות, כלים מאבן ועצם, וכן קונכיות ימיות שיובאו מים סוף ומהים
התיכון. נמצאו עדויות רבות לציד, לפי עצמות בעלי חיים, בעיקר צבאים ויעלים.
מתוארכת בין 10,450-9,800 לפנה"ס. נחשבת להיות אחד המרכיבים של הנקק"א. תרבות נוודית – ציידים לקטים, המופיעה בדרום א"י וסיני בלבד ומהווה נדבך של התרבות הנטופית המאוחרת. חלק מהזמן התרבות מתקיימת במקביל לתרבויות אחרות מהתקופה הניאוליתית. שמה
התקבל מהר חריף שם נמצא האתר המרכזי של התרבות, אבו סאלם. מאפיין מרכזי ומנחה של התרבות הוא חוד חריף (חוד להבי עם תקע ושברור על הגחון.) חודים אלה היוסוג של מיקרוליט קטן מאוד, לרוב בצורה משולשת או סהרונית. נקר מיקרוליטי, ולראשונה יש
צורה מוגדרת של ראש חץ, פערורים. ממצאים: מבנים עגולים. משטחים שנראים כאילו נועדו לכתישה. בהר חריף נמצאו דנטליום וצדפים מים סוף ומהאוקיינוס ההודי לעומת התרבות הנטופית שם הצדפים מהים התיכון – ייתכן ומדגיש את הנוודות והמסחר המגוון שהיו לאנשים החריפאים. נמצאו גם אוכרה ודנטליום המעיד
על היות אנשי התרבות מקושטים.
מישור החוף של ארץ ישראל ברביעון במהלך תקופות הקרח והתקופות הבינקרחוניות מפלס הים עלה וירד. תופעה זו גרמה להיווצרות רכסי כורכר (חול שהתלכד עם גיר והפך לסלע.) בין שכבת כורכר לכורכר נמצאת חמרה (אדמה אדומה מלאה בחומרים אורגנים.) רכסי הכורכר נמצאים היום גם מתחת לפני הים וגם במרחק אל פנים הארץ וכנראה מעיד על קווי החוף הקודמים בא"י. בדרום הארץ, כנראה בגלל שיש יותר חול
יש רכסי כורכר עבים וגדולים יותר לעומת צפון הארץ.
