, כמה תהליכים שהיו מאד קריטיים בעיצוב המרחבים המטרופולינים בישראל. הראשון זה היציאה מהחומות- ערים ויישובים ושכונות, כל התהליך של היציאה מהחומות יש לו מאפיינים משמעותיים בעיצוב הסביבה הבנויה. הרבה יותר בסמוך לערים
הוותיקות )יפו וירושלים.( דבר נוסף זה תצורות נוף שצמחו והיו להן משמעות גדולה- המושבות הגרמניות-
ירושלים, ת"א, ודבר אחרון זה דבר שהיה לו השפעה זה המושבות. גם הערים העתיקות וההרס שלהן, מהי המשמעות שלו, והיעדרות של הערים העתיקות )ברוב המקומות בעולם העיר העתיקה נמצאת בגלעין(
ואילו בישראל זה לא כך.
דיברנו על הירידה מגב ההר למישור החוף שמתקשרת מאד חזק אל התהליכים של המאה ה,19 בעיקר תהליכים של הגירה ממצרים, סודן, ארצות ערב אל כפרים סביב יפו ולאורך מישור החוף, ובמלך המאה 19 וביתר שאת לקראת סופה נראה הגירה של יהודים אל המרחב הזה. האוכלוסייה של המרחב הזה בתחילת המאה 19 היא אוכלוסייה שוכנת ערים, מעט כפרים, מתפתחת חקלאות. הערים הוותיקות קודמות לעלייה
הציונית, מתבססת על ערים מוקפות חומה.
התחלנו עם היציאה מהחומות– מצד אחד זה קרה כל כך מהר. מהעשורים האחרונים של המאה ה19 ועד העשור השני של המאה ה20 בתוך הזמן הזה הרבה תהליכים התרחשו. ומצד שני אחרי כ"כ הרבה שנים של קיפאון הדברים קרו מאד מהר. הכול קרה באותה מסגרת כללית ובאותם תנאי טכנולוגים, בשעה שאנחנו מסתכלים על צורות נוף שמתפתחות לאורך זמן אנחנו רואים הבדלים מאד גדולים במאפיינים )גודל משקי
בית, ארגון מרחבי, ארגון חברתי(
התנאים של היציאה מהחומות היא קודם כל תהליך שהוא מנקודת המבט של הזמן יש בו הרבה מאד הזדמנויות- שטח, קרקע , רווחה. משלח יד אחר, אזורים פחות צפופים, איכות חיים שונה, יצירה של מרחבים שהם מאד הומוגניים. בהרבה מקרים הרצון הוא להומוגניות דתית, חברתית או אתנית. לצאת מהחומות זה מסוכן ולכן היציאה מהחומות נעשית בתנאים מאד מדודים, הרבה פעמים במהלך שיש לו אישזהי הקדמה. קודם לרכוש את האדמות )במקרה של חקלאות( ואז לעבד אותם ולחזור לעיר בערב. גם השכונות מחוץ לחומה מוגנות מפני שודדי דרכים. קבוצה קטנה של אנשים שיש ביניהם היכרות
אינטימית ויכולים לסמוך אחד על השני- זה הופך לסגרגציה. שכונות סגורות קטנות ומאד חד אתניות.
במאה ה19 באירופה כבר נפלו החומות. אולם בירושלים הרבה לאומים רוצים לקנות דריסת רגל במרחב הדתי- כנסיות, בתי ספר, נבנים בירושלים. יפו היא הנמל שמננו אפשר להגיע לירושלים, יש בה קונסוליות רבות של אומות אירופה. הדברים באים לידי ביטוי בנוף העירוני. ככל שיפו נהיית יותר ויותר צפופה ויותר נציגויות, מגוון של שפות ותרבויות. החומה נתפסת כפחות נחוצה, נופלת פעם אחת ואז משוקמת. אז
מתחיל תהליך היציאה מהחומות, יפו מוקפת בשטחים חקלאים ושכונות של קבוצות סגורות שמכירות את כל התושבים שלהם. מערכת יחסים גומלין בין בעלי קרקע לבין הדרכים. הדרך נמצאת בשימוש של כלל הציבור, השטחים שנרכשים לא כוללים את הדרך. לא כל השטח נרכש על ידי אותם גורמים- שטחים שנרכשים בין בעלי קרקע שונים הם הופכים להיות דרכים מובילות. הדרך מפרידה בין קרקע בבעלויות שונות. משטר של יציאה כבר בסוף המאה ה19 הכפרים סומל )אבן גבירול( , שיח' מוניס האזור של רמת אביב מעבר לירקון, שכונה גרמנית שרונה, כביר מושבת גרמנית. הכפרים נמצאים בהתייחסות לעיר ובזיקה לדרכים, קשה לנוע בלי הדרכים. אלו הופכים להיות הבתים והרחובות של העיר כיום. יש הרבה קבוצות, כל אחת עם בפני עצמו, אין סיטואציה שבה מתכנן אחד שולט בהתפתחות על העסק הזה )בניגוד
לברצלונה שהייתה עם תכנון מסודר מחוץ לחומות.( כל השכונות עומדות בפני עצמן ואין תכנון כוללני.
הבסיס הן הדרכים הישנות והתוספת הם הדרכים שמפרידות בין הנחלות.
יפו במאה 19 היא עיר מאד קוסמופוליטית, זה קריטי להחזיק נציגות ביפו- כשמגיעים נציגים לעיר יש מי
שיקבל את פניהם. עולי רגל יהודים יש אכסניה בתוך העיר. מגיעים ב1865 מגיעים טמפלרים מארה"ב.
המושבות הגרמניות הן סוג של מופת. ביישובים סביב יפו אין תכנון עירוני, יש הקמה כללית של בתים. הראשונים שמביאים את רעיון התכנון המודרני, אירופאי, רעיון חדש. שימוש בגריד. נהפכים לסוג של
מודל. על המושבה האמריקאית ממשיכים הגרמנים, מקימים גם מושבה בשרונה, בחיפה, ובירושלים. קבוצה מאד קטנה בשרונה מצליחה לקיים חקלאות, תעשייה וכלכלה. כל הקרקעות העצומים שהיא מחזיקה, כל אלו נהפכים להיות מאוחר יותר לב תל אביב. לאורך זמן הן הפכו להיות האדמות הציבוריות
הנרחבות. כל אלו מעצבים במידה רבה את מה שיהיה אח"כ.
