חקלאות קדומה באזורים צחיחים – השפעת האדם על קרקעות

השפעת האדם על קרקעות

 

למשל – הקמת טרסות באזורים צחיחים או לחים למחצה, על מדרונות בהם ניתן לקיים חקלאות בעל.

הטרסות משנות את מה שהיה קורה באופן טבעי וגורמות ליצירה של שטחים אופקיים הנדרשים לחקלאות.

 

בהר הנגב – הטרסות לא נבנו על המדרון, בשל אופי הקרקע. המדרונות בד"כ מסולעים ולא מחזיקים

מספיק אדמה לקיום חקלאות. הטרסות באזור זה נבנו בעיקר בעמקים.  טרסות אלו בעצם נבנו לא למטרת

יישור הקרקע, אלא לשם עצירת מי הנגר העילי, ובכך לאפשר להם חלחול איטי לתוך הקרקע.

 

 

 

 

 

השפעות נוספות – מערכות השקיה.

 

סין – חומר האב של הקרקע הוא חול – מה שגורם לפוריות הטבעית של האדמה להיות נמוכה. ע"י דישון

באמצעות גללי בע"ח הצליח האדם לשפר את פוריות הקרקע ולעשות אותה ראויה לעיבוד חקלאי.

 

דר"א – כמות רבה של גשמים. יער טבעי גורם לתהליך של שמירה על פוריות הקרקע. לעומת זאת, כאשר נכרתים העצים, ישנה סחיפה של המינרלים מהקרקע והיא הופכת לא ראויה לעיבוד. פוריות נמוכה. גם עזיבת השטח במקרה זה לא תגרום לשיקומו לחלוטין. האינדיאנים של האזור מצאו דרך

להתגבר על הבעיה – הכנסת פחמן וחומרים אורגניים לקרקע בצורת אפר של עצים ושאריות מזון. החומר האורגני המפוחם נשאר יחסית זמן רב בקרקע, ובעצם החרקים לא נוגעים בחומר הזה. הפחמן הפעיל קולט יסודות חיוניים ומשחרר אותם לצמחייה בצורת יונים, מה שגורם לפוריות גבוהה יחסית

באזורים היותר קשים לחקלאות.

 

קרקעות אלו שחורות, עשירות בגיר, פוספטים וחרסים – עדות לפעילות האנושית.

 

צבע הקרקע – חשוב. הצבע של הקרקע בנגב הוא בד"כ 6/4 YR 10 )ע"פ ספר הגדרת קרקעות.( בעבר

– נראה שצבעה של הקרקע היה כהה יותר – ככה"נ הייתה עשירה יותר בחרסית.

 

היסודות החשובים לצמחייה

 

–    חנקן

–    זרחן – הוכנס לקרקע באמצעות עצמות וגללי בע"ח.

–    אשלגן – מחזק את תאי הצמח ועושה אותו עמיד יותר בפני מחלות ובצורת.

 

שלושת אלו הם החשובים ביותר.

 

–    סידן

–    מגנזיום

–    גופרית

 

יסודות משניים אך גם חשובים מאוד. בארץ – בד"כ כמות הסידן היא לא בעייתית בשל המצאות

חומר אב גירני עשיר בסידן.

 

 

 

לקרקע 4 חלקים שונים:

 

.1  גרגירים מינרליים

.2  אוויר

מים   .3

.4  חומר אורגניים

 

 

 

 

 

היחסים בין ארבעת המרכיבים הללו הם הקובעים את פוריות הקרקע. כלומר – אחוז האוויר בקרקע משפיע על כמות המים שיכולים לחלחל. אלו בתורם משפיעים על כמות המינרלים והחומר האורגני

וכד.'

 

גודל ושכיחות החלקיקים המינרליים – משפיעים אף הם על פוריות הקרקע ועל הקושי לעיבוד.

הקרקע הנחשבת לטובה ביותר  היא קרקע סיין – עשירה בחרסית או בחול, ומיעוט יחסי של חמר.

 

 

 

מצבי המים בקרקע

 

3 מצבים:

 

.1  מי גרוויטציה – המים שהקרקע לא יכולה להחזיק מול כוח הכבידה והם מחלחלים לאקוויפר.

מים אלו לא רלבנטיים לצמחייה, כי הם לא באמת זמינים בקרקע.

.2  מי נימים – המים אותה מחזיקה הקרקע בחללים פנימיים מול כוח הכבידה, בעזרת כוח נימי.

בעצם מדובר בחללים קטנים יותר מאלו שבהם מוחזקים מי הגרוויטציה.

.3  מים מיקרוסקופיים – מוחזקים בקרום סביב חלקיקי הקרקע. מים אלו מוחזקים בצורה חזקה כל

כך, שהם בעצם לא זמינים לצמח.

 

 

 

לאחר שיטפון- הקרקע רוויה – כל החללים מלאים במים. לאחר שמי הגרוויטציה ממשיכים בדרכם לאקוויפר אנחנו מקבלים מצב של קיבול שדה capacity) (field – כלומר כמות המים המקסימאלית שמסוגלת הקרקע להחזיק מול כוח הכבידה. נקודת כמישה – כמות המים בקרקע היא קטנה לאחר

ניצול של חלק מהם ע"י שורשי הצמחים, מה שגורם לכמישתם.

 

כך ניתן לקבוע את קיבול הקרקע. קרקעות עשירות בחרסית – בעלות כושר קיבול גבוה לעומת

קרקעות עשירות בחול. כך לדוגמא קרקע הלס בעלת יכולת קיבול טובה מאוד.

 

 

 

מבנה הקרקע – לפעמים בקרקעות חרסיתיות נוצרים תלכידים בקרקע. ישנם כמה סוגים של

תלכידים – בעצם שוני בגודל התלכיד