התכנון של שרונה הן דרכים מאונכות מסודרות. מבני מגורי מאבן. מבנים ציבורים כמו יקב ומחסני תבואה. אזור מתוכנן, בניה שונה מהותית
מהבניה באזור. מודרנית ופונקציונלית מאד. יש לזה אימפקט מאד גדול.
בתי אריזה, מגדל מים, מטעים, מחרשות וכלי ברזל, ייצוא של הדרים. הכול בשורות ישרות ומתוכנן. הגריד העירוני נהיה מאד אופנתי בתחילת
המאה ה.20
ירושלים, מקום סגור, אותו מקום מימי בית ראשון ושני. המאה ה19 היא זו שעושה שינוי בהרכב
אוכלוסייה ויציאה מחוץ לחומות. משכננות שאננים, נחלת שבעה, העשורים האחרונים של המאה ה-19
הכול מתוארך פחות או יותר ליציאה מהחומות של יפו. זיקה מאד גדולה למערכת הדרכים.
התמונה של גבולות החלוקה, ,1947 במעט מאד זמן המרחב של ערים על גב ההר. כמעט כל האוכלוסייה
היהודית נמצאת לאורך כל מישור החוף ובגליל המערבי, כמעט תמונת
מראה של מה שהיה לפני.
המושבות החקלאיות הן פרק מאד חשוב. ההתיישבות החקלאית נוחה יותר במישור החוף מאשר בגב ההר היותר צחיח, יש יותר מקום פנוי. יחסית מהר החקלאות ננטשת ומתחילים בתעשייה ועסקים. המבנה המושבי של ציר מרכזי
ומסביבו בתים ואחוריהם משתרעים שדות. דגם שחוזר על עצמו ומשכפל מה שלמדנו
מהמושבות הגרמניות וגם משכפל את הניסיון של מושבות הברון מעצמם. רחוב פקידים, חובש, רופא, מיילדת, בית ספר. באזור אחר חקלאים. החלוקה של הרחובות נשמרת
במרחב העירוני של ימינו. בהמשך החקלאות נעשית פחות רלוונטית והמגרשים הופכים להיות מגורים. בניה מרקמית אופיינית. מרחב של רחובות, ראשל"צ, ראש פינה- חלק גדול מהבניה הוא בניה שמתרחשות כמה שנים לאחר שהמושבות מוקמות על בסיס האזור החקלאי. בניה מרקמית היא בניה שמתרחשת על
ידי מגוון גדול שחקנים, לא בניה מתוכננת ע"י מתכנן יחיד. במושבות כל יזם קונה שטח ובונה כמה בתים.
הרס הערים הוותיקות– הערים הללו שהיו קיימות משך מאות שנים, מוקפות חומה, מעורבות מאד. הן
נכחדות. נעשו הרבה מחקרים על הנסיבות והתהליכים של ההרס של יפו, חיפה העתיקה, טבריה. למה
ההרס מתרחש ומה הוא אומר? טבריה עיר עתיקה ששוכנת ליד האגם. ב1917 העיר הצפופה, אין רשת
ברורה של רחובות, בניה צפופה ותוספתית. בעברה הייתה מוקפת חומה. ב1934 היה שיטפון והבריטים נכנסים עם שופל ואמתלה של ניקוז וצורך לארגן את המרחב העירוני והם יוצרים רחובות מרכזיים. הייתה רקמה צפופה של בתים והמעשה הבריטים אומר סוג של בוז לדבר הזה. אין להם הערכה לצורת פיתוח
ובניה כזו, המסורת האירופאית שהם מגיעים איתה זה של תכנון מסודר, מרחב פרטי ומרחב ציבורי,
רחובות. אין מרחב ציבורי לזרים, מי שמסתובב בעיר והוא זר לא ימצא מקום בשבילו. ב1945 ההתיישבות החקלאית בטבריה העתיקה. תכנית פיתוח מנדטורית מ1944 מציעה להרחיב את הזרועות הללו ולהרחיב את טבריה מעבר לעיר העתיקה. מתוך פרוטוקול של ממשלה ,1949 מעלה שאילתה
מי הרס את הבתים העתיקים בטבריה. הכוונה היא לבנות עיר חדשה על חורבות טבריה.
אותו הדבר קורה ביפו העתיקה. 1936 פרעות, ואותו שופל מטבריה מגיע ליפו. כיכר קדומים ביפו מוקמת על חשבון הרס של בתים. מצד אחד זה פותח את העיר ומצד שני חוזר לאותו בוז של הבריטים כלפי אותה בניה צפופה. לא רואים בה ערך. גם הישראלים לרוב לא מכירים בערך של בניה זו. צורת הבניה הזו נתפסת
רעועה, פוחדים מאנשים שידרשו את הבתים שלהם- לאחר קום המדינה כל הבתים נהרסים.
סיפוח יפו לתל אביב- -1949 יפו היא העיר הוותיקה ובכל זאת מספחים אותה אל העיר החדשה , כי היא חלשה ועניה. מפחדים בממשלה שיפו תיהפך לעיר עולים. ראש הממשלה מכריע ורואה שני נימוקים חדשים בעד הסיפוח- לא להפריד בין עיר גדולה ונהדרת לעיר חלשה. מקווה שיעלם השם תל אביב ויישאר
השם יפו.