מרחבים מטרופוליניים בישראל – היישוב השטחים ועיור הכפר

נסתכל  של  שני תהליכים מאד דומיננטיים שמתרחשים בישראל משנות ה.80

• יישוב השטחים
• עיור הכפר

בישראל יש קצב ריבוי טבעי והגירה גדולים ובמקביל מדינה שהכלכלה שלה צומחת והיא ברמת סוציו- אקונומית גבוהה. תוחלת חיים עולה, רמת חיים טובה. יש מדינות מפותחות שרמת חיים גבוהה והילודה קטנה ויש מדינות מתפתחות שתוחלת חיים קצרה וריבוי טבעי גדול. בישראל אין מצב כזה או כזה, היא

קצת ייחודית מהבחינה הזו. יש תוחלת חיים ארוכה וקצב ריבוי טבעי גדול.

תהליך שמתרחש במשך השנים מאד בולט הגידול של הטבעת החיצונית, בתחילת הדרך הגידול של הטבעת

החיצונה.

מאפייני הזחילה הצפון אמריקאית\ זחילה עירונית – העזרות בתשתיות קיימות, יוזמה עסקית

שמתחילה, מסחר לאורך צירים ראשיים, מגורים בצפיפות נמוכה, הפרדה חדה בין שימושי קרקע,

המרחקים הגדולים יוצרים מצב של תלות ברכב פרטי.

פרנקל ואשכנזי- מחקר- עליה מטאורית ברמת החיים של ישראל, רמת הדיור עולה באופן רצוף לאורך כל

ההיסטוריה של המדינה, הכפלה של מטר מרובע לנפש במגורים. גם תשתיות והשטחים הנלווים למגורים.

עליה גבוהה ברמת המינוע. אמנם לא כמו באירופה- אמריקה אבל מתקרבת. החל משנות ה-70פרבור

אזורי מגורים בישראל.

משבר בחקלאות. משנות ה80 קורים כמה תהליכים שמצטרפים למשבר הזה בחקלאות. יש משבר בבסיס הכלכלי שבו היא מתנהלת, בנוסף הולכת ונעשית יותר מתועשת וככה החקלאי הבודד פחות מתפרנס

מחקלאות. במקביל קורים עוד דברים בניהול הקרקע בישראל. יש שינוי בקונוטציה של שימור הקרקע- הקרקע הלא עירונית מנוהלת ע"י גופים ממשלתיים שמחזיקים בקרקע, מדברים על שיעורים גדולים מהקרקע הלא עירונית שמוחזקים ע" המדינה. בהתחלה הייתה שמירה כמעט קנאית על הקרקעות מחוץ

לעיר. המדינה הקימה לעצמה מנגנון שמיועד להפשיר לאט ממש קרקעות חקלאיות, מנגנון מנתב ומפקח.

הועדה לשמירת קרקע חקלאית, בקיצור קראו לה ולק"ח, עובדת במקביל למועצה ארצית לתכנון ובניה, כך שכל פעם שמתחילים תכנית לשימוש פיתוחי אחר )עיור, מגורים, תעשיה, מסחר( כל שימוש שהוא לא קרקע חקלאית, לא מספיק לאשר אותה בועדת התכנון הרלוונטית- צריך לאשר אותה בול"קח. מהווה חסם, שומר סף מאד אקטיבי שצריך לשכנע אותו בנחיצות הפיתוח. הועדה לא מתעניינת בחקלאות עצמה או בפיתוחה, נמצאת רק כדי לפקח על העברת קרקע חקלאית מההקפאה לשימוש לא חקלאי. כך היה עד

סוף שנות ה.80

שנים רבות בישראל לא הייתה הגדרה של מהם שטחים פתוחים. היה גורם חזק ודומיננטי ששמר על השטחים הללו. הועדה הייתה תחת מנהל מקרקעי ישראל, ששמרו על שימוש הקרקע ככזה. בשנות ה80

הועדה עברה לרשויות המפתחות.

שינוי נוסף הוא שעשו הבדלה בין קרקע חקלאית שעליה מגדלים לשטחים שאסור לגעת בהם ומיועדים להיות קרקע פתוחה לדורי דורות. קשור לשינוי השיח על גלובליזציה. המדינה שהייתה ממש שחקן מרכזי בכלכלה מתחילה לצאת מהתחומים הללו. מה שלא כדאי למשק להשקיע בו לא כדאי למדינה להשקיע. רק תנהל פיקוח. לנסות לעורר את המשק, במקום להיות הגורם הביצועי המדינה מבקשת להעביר את

השרביט אל המשק. שינוי החשיבה של המדינה ממדינת רווחה למדינת הרווח. הקרקע מהווה שינוי מרכזי השינוי הזה. הועדה שעכשיו אחראית- מפנים אליה אצבע מאשימה בכך שהיא עוצרת את המשק, הפיתוח של העיר והמטרופולין הוא פיתוח של המשק. הטענה היא שכמו שבמדינות המערב אפשר שיזמים ירכשו

קרקע ויפתחו אותה-כך צריך שיהיה בישראל.

השיח של שמירת הקרקע ואתוס חקלאי ציוני משתנה והקרקע נעשית בהדרגה לשחקן מרכזי בפעילות

הכלכלית. מה שרלוונטי לשנות ה70-80 זה הרחבה של המטרופולינים לכיוון מזרח.

התהליך מתעצם מאד עם עליית בריה"מ לשעבר, המדינה מגדילה את כמות האוכלוסייה בצורה דרמטית, דחיפה של הכלכלה וההשכלה. חלק מהצמיחה הזו מתקשרת אל הצמיחה ברמת החיים כי התהליך הזה של ההתרחבות של המשק בא עם בניה של דיור חדש. רוב מה שנבנה מיועד לשיפור דיור. נוצר מצב

שאנשים משפרים דיור כלפי מעלה ונוצרת שרשרת של משפרי דיור בה כל אחד עובר לרמה הבאה מעליו